כהקדמה אולי אציין שהמאמר מתייחס לא רק לקלפ אלא למזונות עתירי יוד בכלל ובשימוש בהן בבעיות של בלוטת התריס. קלפ היא אצת ים שגדלה במים הרדודים של אוקיאנוסים ומכילה, באופן יחסי, כמות גדולה של יוד. יש לה מספר שימושים נוספים אולם כאן נדון בהשפעה שלה על תפקוד בלוטת התריס.

בלוטת התריס מייצרת הורמון בשם תירוקסין. אחד מאבני הבניין לצורך בנייה של הורמון כזה הוא יוד. ללא יוד לא ניתן לייצר תירוקסין.

בכל מקרה של בעיה בבלוטת התריס יש לנסות להבין מהו שורש הבעיה. הסיבות יכולות להיות שונות ומגוונות ואחת מהם היא מחסור ביוד. מחסור שכזה מתבטא בדרך כלל בהתנפחות של בלוטת התריס (זפקת), יובש בפה וקשיי עיכול. מחסור ביוד היה נפוץ בעבר אולם השיפור בתזונה הביא להיעלמות כמעט מוחלטת שלו בעולם המערבי. כיום ניתן לראות מטופלים הסובלים ממחסור ביוד רק במדינות עולם שלישי וגם שם בשיעורים לא גבוהים יחסית. ברוב המחוץ של המקרים יוצא שהבעיה אינה במחסור ביוד ולפיכך, במקרים אלו, תוספת של יוד לא יכולה להיות הפתרון.

למעשה כן. ריבוי של יוד לא רק שאינו פותר את הבעיה אלא יכול להחמיר אותה. מספר מחקרים בעולם (למשל בטורקיה, יוון וברזיל) הראו שתוספת של יוד עלולה לגרום לבעיות אוטו אימוניות שמשפיעות על בלוטת התריס

לקיחת מוגברת של יוד, בעיקר בצורה של תוספי מזון מגדילה את הסיכון לבעיה אוטואימנות מכיוון שהיוד מקטין את הפעילות של אינזים הפרוקסינז (TPO). זהו אינזים הדרוש לצורך ייצור תקין של הורמון בלוטת התריס.

מצד שני, דווקא הגבלה של יוד יכולה דווקא לעזור במצבים של תת פעילות. מחקר מעניין מצא שיפור משמעותי בתפקודי הבלוטה אצל חולים בהאשימוטו בעזרתה של דיאטה מופחתת יוד.

בכל בעיה של בלוטת התריס צריך לשאול מהו הגורם לבעיה הראשונית? מדוע הבלוטה אינה מייצרת מספיק אלטרוקסין? איך ניתן לגרום לפעול באופן תקין? רק טיפול בשורש הבעיה יכול להביא לפתרון. טיפולים של הוספה חיצונית של יוד או תירוקסין לא מצליחים להחזיר את הבלוטה לפעילות תקינה ונותנים מענה חלקי בלבד.

בטיפול ההומאופתי אנו מבצעים תשאול נרחב, מבינים את הבעיה לעומק ובהתאם נותנים תרופה הומאופתית שמותאמת באופן אישי לכל מטופל ומטופלת.